שנכנס לגג ראה שכבר עומד שם מישהו. או יותר נכון- מישהי. עם שמלה שחורה קצרה ושיער אסוף. היא הסתכלה לכיוון האופק. הוא הבין שכבר לא יוכל לחזור ועליו להתמודד עם המצב הנתון. בצעדים איטיים ומדודים הוא החל ללכת לכיוון המעקה.

רק כשהגיע לעמוד לידה היא הבחינה בו. נדמה היה שהיא כה שקועה במחשבותיה והרהוריה. כשהגיע לקצה, הביט למטה. הנוף היה עוצר נשימה: המוני בתים ובניינים בכל הגבהים והגדלים, שמסתיימים כולם בים מרגיע ושלו. נוף אורבני קלאסי, חשב לעצמו בלב. היא הסתכלה עליו והוא עליה, ולאחר שניות שנראו כמו נצח היא החלה בשיחה:

-שכחתי כבר כמה יפה כאן. היא המשיכה להסתכל אל האופק וחייכה חיוך קטן.

-כן... תל אביב זו עיר.... מדהימה. הוא הגניב לעברה מבט חפוז.

היא לא התכוונה לתל אביב, היא התכוונה לישראל.

עוד כמה שניות של שתיקה השתררו על הגג העגול, אבל לא של מבוכה, אלא של רוגע, נינוחות ושלוה. שוב היא הייתה זו ששברה את השתיקה.

-יונתן, אתה חייל!

הוא חייך קלות. החל להסמיק ולא בדיוק ידע מה עליו לענות.

הוא חייכה גם היא, כאילו מופתעת מהאמירה שלה עצמה.

-דנה את נראית מדהים!

היא חייכה והשתדלה מאוד שלא להאדים ממבוכה

-איפה אתה.. בצבא?

- גולני

-וואלה! כמו שתמיד רצית

-כן... ואוו... זכרת!

-איך שם?

-קשה.. אבל מדהים. אנשים מקסימים ומשימה שמקדשת את האמצעים... אבל אני בטוח שהסיפורים שלך הרבה יותר מעניינים משלי... איך בניו יורק?

-ניו יורק נפלאה. The Big Apple, אתה יודע... חוץ מזה שמצאתי את הייעוד שלי בחיים. לא פשוט להיות שחקנית, אבל זה בהחלט מתגמל, כמו בערבים כאלה למשל.

יונתן לא הגיב. הוא הביט על הנוף העירוני ה-כל כך יפה, וחשב. פשוט חשב על הדברים שאמר, ושהיא אמרה. וכך עשתה גם דניאל. לאחר זמן מסוים הם התקרבו. לא במודע- זה פשוט קרה. הוא קירב אליה את גופו, ואת כף ידו לכף ידיה אשר אותה הניחה על המעקה. היא נלחצה. הקרבה הזו, והשיחה הזו. היו לה את הסיבות שלה להילחץ, והיא הייתה מודעת אליהן. אחרי כמה שניות התעשתה.

-אני חייבת לחזור. מחכים לי.

היא יצאה בהליכה מהירה, ספק ריצה מהגג, והשאירה אותו שם- מסתכל על הרצפה וחושב לעצמו בלב: "מה לעזאזל קרה פה עכשיו?".

​

​